מסורת מדויקת או מיתוס מתגלגל?

התנפצות טיעון העד - חלק שני

אחרי שהפרכנו את הטענה שיש מיליוני עדים להתגלות בסיני, הבעיה המהותית הבאה העולה בדיון, היא פרדוקס המסורת. עצם תופעת המסירה ה'עיוורת', שבה כל דור יקבל כאמת מוחלטת את מה שקיבל בדור הקודם (בגלל טיעון המסורת עצמו), מעידה שגם אם יתנחל שקר בעם – הוא כבר לא יסור ממנו. לכן, מסורת כשלעצמה אינה מעידה בהכרח על אמת. אבל יש עוד חולשות בטענה הזו.

למסורות באופן כללי יש אמינות מפוקפקת במיוחד. ביפן יש מסורת על ראשון שושלת הקיסרים, ג'ימוּ, שהקים את יפן והפך אותה לאומה חזקה ב־11 בפברואר, שנת 660 לפנה"ס. המסורת מעולם לא נשברה, כי השושלת מעולם לא הסתיימה. עד היום מכהן הקיסר נארוהיטו, צאצא ישיר לג'ימוּ, שהיה דור שלישי לאלת השמש הקדומה. את נצחונותיו המהדהדים ג'ימוּ חייב לציפור פלאית בעלת שלוש רגליים, והוא מת בגיל 126. אבל המסורת הזו, כמו כל מסורת לאומית בעולם העתיק, כוללת אלמנטים על־טבעיים בהקמת האומה, ועל כן אמינותה נדחית בקלות.

הקיסר ג'ימו מתבונן בעורב הפלאי המדריך, במהלך מסעו מזרחה.
ציור של ג'ינקו אדאצ'י מהמחצית השנייה של המאה ה-19. מקור: ויקיפדיה

בהרבה גירסאות של טיעון העד מופיע המשפט: "אב לא ישקר לבנו". משום מה גם מאמינים וגם לא־מאמינים נוטים לחשוב שהוא מחזק את הקביעה על רצף המסורת. אבל אם כן, הם מתעלמים ממאות אלפי גרים שהצטרפו ליהדות במשך הדורות (ראו על כך בפרק שכתבתי בנושא. בעתיד אעלה אותו לכאן). הם גם מתעלמים מכך שאין עדויות משפחתיות שנשמרו לגבי האירוע, ולכן לא מדובר בכלל במסורת שעוברת בערוצים משפחתיים (וכפי שהראיתי בחלק הראשון: מדובר במסורת מרכזית אחת. הרי אין דרך להצליב מידע בין העדויות). כמו כן, בדרך כלל תנועות דתיות ומיתוסים גדולים מתפשטים רוחבית, דהיינו מאדם לרעהו ולא מאדם לבנו. וכל זאת מלבד העובדה שאבות רבים מספרים שקרים לבניהם על אויביהם, על גבורתם, ולשם מטרות חינוכיות או דתיות.

אבל הנקודה המרכזית של הקביעה 'אב לא ישקר לבנו' קשורה בכלל להנחת היסוד השלישית של טיעון העד. היא מנסה לבסס את חוסר ההיתכנות להמציא אירוע המוני מאפס. לכן אדון בה בפירוט בחלק השלישי.

הפערים ברצף העברת המסורת

בבואי למנות את הפערים, יש לזכור עובדה בסיסית. נטל הראיה מוטל במלוא משקלו על הטוענים לקיום רצף המסורת. אין צורך לחפש בהיסטוריה תיאורים מפורטים של שיכחת המסורת בקרב העם כולו. אם כי יש תיאורים כלליים כאלו. אבל מספיק לגלות פערים משמעותיים של מאה שנים או יותר, שחלפו ללא שמישהו טורח לתעד את מצב העם כראוי. בעידנים שבהם ארכיונים היו נגישים לקבוצות מצומצמות במיוחד, לא היה מסובך לשכתב את ההיסטוריה. בכל פער כזה, טיעון רצף המסורת יישבר, בניסיונו להוכיח התרחשות על־טבעית כהתגלות בסיני.

אתחיל במועד כתיבת העדות לראשונה. עוד ארחיב בפרק נפרד, על כך שיש סימנים רבים המעידים כי התורה נכתבה כאשר ישראל בגבולות שבטיהם על אדמתם כבר, מלך מכהן ומקדש בנוי בהר נחלתם. אפילו טעמו מטעמו המר של חורבן וגלות. לפי סימני האנכרוניזם הללו, כבר יש לנו פער 'נקי' של לפחות 700 שנה ממועד האירוע ועד העלאתו השלמה על הכתב. אבל הרבה חוקרים מסכימים שהעריכות הסופיות של התורה אירעו בתקופה הפרסית, יותר מ־1,000 שנה לאחר ההתגלות המסופרת! זאת מהראיות העקיפות מספרי המקרא האחרים וממצאים נוספים.

איחור כתיבת ספרי הנביאים

ספרי המקרא האחרים, הנביאים והכתובים, החלו אף הם להיכתב רק כ־500 שנה אחרי המעמד שבסיפור. לפי המחקר, הקדום שבהם הוא ספר שמואל, שגם הוא עבר עריכות לאחר מכן. אפילו פרשנים מסורתיים כמו דון יצחק אברבנאל מסכימים שהפער עומד לפחות על 400 שנה, מועד כתיבת ספר יהושע בידי שמואל הנביא.

למעשה חז"ל עצמם מסכימים כי 25 מתוך 30 ספרי הנביאים והכתובים נכתבו רק מימי חזקיהו ואילך, החל מ־700 שנה לאחר מעמד הר סיני. חמשת הספרים הקדומים ביותר לדעתם הם יהושע, שופטים, שמואל, רות ותהלים. הבעיה היא שבתהלים מוזכר היכל האל שכבר בירושלים, קינות על החורבן, גולי בבל, שיבת ציון ותפילה להתקבץ מן הגויים. וספר שופטים מזכיר את גלות הארץ, וכן מפרט את מיקומה של שילה ובכך מסגיר שאינה קיימת כבר בימי המחבר.

האברבנאל כותב בהקדמה לספר יהושע כי הוא נכתב לכל המוקדם בידי שמואל, כי מוזכר בו כיבוש העיר דן. וספר שמואל עצמו, נכתב לפחות אחרי פיצול הממלכות, כ־500 שנה אחרי מתן התורה. זאת בגלל פסוק המדבר על מלכי יהודה. הוא מסביר את פרשנותו בכך שחז"ל עצמם היו חלוקים בתיארוכים השונים לספרי המקרא. אבל לפי החוקרים, מגילת רות וספר יהושע נכתבו אפילו הרבה אחרי חזקיהו, יותר מ־700 שנה לאחר מעמד הר סיני.

העדויות לשכחת התורה

אבל אפילו הספרים המאוחרים הללו, מספרים לנו על שיכחה כללית של התורה בקרב העם. עד כדי כך שהעם עבד עבודה זרה באופן רצוף כמעט במשך אלף שנה. בספר שופטים דורות שלמים שכחו את התורה (שופטים ב, י), ומוזכרים פערים של עשרות שנים בין שופט לשופט (ב יט). הפלישתים לדוגמה שלטו בישראל 40 שנה בזמן שהעם עושה הרע בעיני ה' (יג א), יבין מלך כנען שלט 20 שנה (ד ג) ועוד. זו עדות קדומה ביותר ומפורשת על כך שלא הייתה שלשלת מסירה רציפה בין מנהיגי הדורות. מלבד זאת, מחבר ספר 'דברי הימים' שחי בימי בית שני, שישה דורות אחרי זרובבל, כותב שבימי אסא היו 'ימים רבים ללא תורה וללא כוהן מורה' (דה"ב טו, ג). הוא מספר גם כי המלך יהושפט שלח חמישה שרים ו־12 לוויים עם ספר תורה יחיד כדי ללמד את כל העם בכל הארץ תורה... מה שאומר שאף אחד לא הכיר את את הספר, ולא היו עותקים שלו בשום מקום אחר (שם יז, ט).

והנה פרט מדהים: בכל ספרות המקרא שנכתבה לפני חורבן בית ראשון, המכסה כ־900 שנה של מסורת – אין אפילו איזכור אחד בודד של מעמד ההמונים בהתגלות בסיני. גם לא במקומות מתבקשים כמו סקירת אירועי יציאת מצרים בפי יהושע או שלמה. הפער העצום הזה במסורת לבדו הופך את הנחת היסוד של רציפות המסורת לאבק. אבל זה לא נגמר כאן.

ספר התורה איננו מוכר בסיפורי המקרא

הנביאים ומנהיגי העם מגלים בורות או התעלמות מחוקים מפורשים בתורה. הרשימה עם מקורותיה עצומה ומכילה עשרות הפרות חמורות של חוקים בתורה, ועוד ארחיב על כך. אסתפק כעת בדוגמאות ספורות על קצה המזלג: יהושע עיקר סוסים. צאצאי משה ובני דוד המלך שימשו ככוהנים. שמואל שכב בתוך היכל שילה וגם נתן לשאול לאכול קדשי זבח. כהן גדול הציע לדוד לאכול מלחם הפנים אם רק נטהר, למרות שהוא מותר לכהנים בלבד. שלמה נשא נשים רבות, הרבה לו סוסים ואפילו בנה במות לעבודה זרה. הוא גם חגג עם העם ואכל ביום כיפור. אליהו הקריב בכרמל כאשר המקדש בירושלים בנוי. אלישע הורה ליהושפט ויהורם להתגרות מלחמה במואב ולהשחית את העצים הטובים. עמוס וירמיהו לא ידעו על קיומו של ספר ויקרא (עמוס ה, כה. ירמיה ז, כב. שניהם גם כתבו 'ישחק' במקום 'יצחק'. טעות לשונית שאינה יכולה לעבור אם הכירו את התורה בכתב). יחזקאל אסר אלמנה על כוהנים, התיר רק אלמנה מכוהן, ואסר רק על הכוהנים אכילת נבלה וטריפה. וכל זאת מלבד העובדה שפסח וסוכות לא נחגגו מאות שנים, מלבד השימוש הקבוע בכל התקופה בבמות לפולחן שנאסר במפורש בספר דברים, וכמובן תפוצת העבודה זרה שהיא האיסור המרכזי ביותר בתורה כולה.

בעיית השנים החסרות

בתחילת תקופת בית שני, מתגלה פער נוסף ויוצא דופן של 169 שנים שאין עליהם שום כיסוי דיווחי, אפילו לא מאוחר. עד היום, אין פיתרון מוסכם שמסביר את הפער הזה. 'בעיית השנים החסרות' הזו יושבת באמצע התקופה הפרסית, והיא חשודה ברוב העריכות האחרונות המשמעותיות של ספרי המקרא. לאחריה לא נכתבו כמעט ספרים שהתקבלו לתנ"ך, מלבד פסיאו־אפיגרפיות כגון ספר דניאל (המתאר בפירוט את מלחמות הדיאדוכים היווניים עד שנת 166 לפני הספירה).

אין שום תימוכין לקביעה כי המסורת רציפה ומדויקת, לפחות לא באלף השנים הראשונות למיתוס ההתגלות. יש פער של כ־500 שנה בין מתן תורה ועד לספר הקדום ביותר במקרא. ספר התורה עצמו עדיין נערך לפחות 700, אם לא 1,000 שנה לאחר מכן. בספרי המקרא גופם יש תיעוד לשיכחה גורפת של רוב מצוות התורה המרכזיות, מעמד ההתגלות זוכה להתעלמות בולטת וגורפת ואפילו מנהיגי העם ה'טובים' עושים דברים מביכים בהפרתם את חוקי התורה המפורשים. נוסף על כל ה'צרות' הללו, בולט פער השנים החסרות שאינו ניתן לסנכרון עם ההיסטוריה העולמית.

בפרק הזה תכננתי להרחיב גם על העדויות מתקופת חז"ל (1,500 שנה לאחר ההתגלות) על פערים גדולים ברצף המסורת. התלמוד מעיד מפורשות כי התורה נשכחה והופצה מחדש שלוש פעמים בידי עזרא, הלל ורבי חייא, והתורה שבעל פה נשכחה גם בימי שמעון בן שטח. יש גם עדויות על החלפת הכתב, שיטות ואופן הכתיבה. רציתי גם לכתוב על אלפי סימני עריכה ושינויים בגרסאות העתיקות של התורה. הרבה יש לדון גם על היהדויות השונות של השומרונים, הקראים, ביתא־ישראל ויהודי קאיפנג, וההבדל בינן לקהילות ששמרו על קשר בינלאומי פעיל. אבל אורך הדברים לא מאפשר לי לדחוס הכל בבת אחת. על כך ארחיב אולי בפעם אחרת.

בשורה התחתונה, אחרי שהנחת היסוד הראשונה של טיעון העד התמוססה, בחלק הנוכחי גם טיעון המסורת הפך לנסורת. אחרי שגילינו שבמשך אלף שנה התורה לא הייתה קיימת בשלמותה ולא נשמרה, הפרכת הקביעה השלישית והפופולרית מכולן אם כן, בקושי דורשת מאמץ כעת. אבל על זאת ועוד – בפרק הבא: אירוע על טבעי, קונספירציה או כדור שלג?